מעיין בן יונה
בוגרת בצלאל, תואר ראשון ושני במגמת עיצוב קרמי וזכוכית. בעלת סטודיו לעיצוב קרמי
האם היה משהו בילדות שרימז על העתיד המקצועי? תחביבים שהובילו לבחירת המקצוע?
כבוגרת החינוך האנטרופוסופי בהרדוף נחשפתי למגוון מלאכות וחומרים, לא כתחביב אלא ממש מהסביבה הלימודית והביתית שלי.
כבר כילדה אהבתי להתעסק וליצור עם הידיים, ממש פעולות סיזיפיות. הקרמיקה תמיד הייתה שם, זה החל כחוג ילדים בבית הספר והמשיך אח"כ. החינוך האנטרופוסופי נתן לי כלים של איך להסתכל, להתבונן, ואיך לגשת לדברים; להתעסק בתהליך, בחוויה ולא בתוצאה הסופית.
ההתמקדות בהתפתחות שלי כילדה, הלימוד החוויתי, העיסוק במלאכות, בכלי מוסיקה, בתנועה, בציור סריגה תפירה ורקמה היו שווים בחשיבותם לידע תיאורטי.
אני מרגישה את ההשפעות גם היום, בגישה לחיים, לעסק.
האם היה בבית עידוד ליצירתיות? מודל לחיקוי במשפחה?
לא היה בבית מודל לחיקוי אבל כן היה עידוד ליצירתיות ולעיסוק במה שאוהבים. גרנו במצפה מכמנים ואמא שלי שלמדה בסמינר לימודי אנתרופוסופיה העבירה אותי באמצע כיתה א' מהחינוך הממלכתי.
חווית הלימוד בבית הספר? חווית הלימודים באקדמיה? (סוג של תיקון?)
היה לי ברור שאני רוצה ללמוד קרמיקה וחשבתי ללמוד בסטודיו. לאחר הצבא גרתי בעזוז בדרום, למדתי בסטודיו בניצנה ואח"כ במצפה רמון וחשבתי לעבור לצפון ללמוד בתל חי. בדרך נתקעתי בירושלים שגם בה עבדתי בסטודיו על אובניים. ואז הגעתי לבצלאל. לא היה לי מושג איך זה ללמוד במוסד אקדמי: מחשבים, בניית קונספט.
השנה הראשונה הייתה מאוד מאתגרת, להסתגל למערכת האקדמית. המחלקה עצמה הייתה מקום קסום. משנה ב' ואילך בצלאל הפך להיות מקום של בית. המיקוד היה על העבודה עם החומר, התחלתי לפרוח. נשארתי ללמד שם ולעשות תואר שני.
אני מלמדת אובניים – המקום הבטוח שלי, שבו אני מרגישה בטוחה להעביר ידע. בבית בנימיני אני מעבירה סדנאות שממוקדות בטכניקות: טיפול בפני שטח, עבודה עם צבע, סדנת כוסות שתיה.
האם הגעת ללימודים עם פחד/רקע בכלי עבודה?
הגעתי עם ידע באובניים שצברתי בסטודיו במצפה רמון. דווקא הפן העיוני איתגר אותי, הפן המעשי פחות אבל שניהם פתחו וחשפו אותי להרבה דברים שבהם אני מתעסקת כעת. הם איפשרו לי לחדד את הדרך ולגבש אותה.
האם פרויקט הגמר היה מסמן דרך/שינוי דרך?
פרויקט הגמר "נקודת מבט" היה במה של 12 מ"ר. התייחסתי אליה כחוויה של התבוננות במרחב של עולם ימי שמאפשר למבט לשוטט ולגלות מה קורה.
עבודות עדינות של פורצלן בגוונים שונים של לבן – שקט מונוכרומטי שאיפשר מקום לצורות, לצללים ולטקסטורות. מנעד של גדלים וצורות (כ 100 צורות) שירדו מגלגל האובניים וטכניקות שפיתחתי תוך כדי.
כל שנה רביעית הייתה שילוב בין מחקר לבין משחק. לכן אני יכולה לקחת את הפורצלן ולמתוח אותו וזה פתח בפני מגוון מאוד רחב.
איך הגעת לבחירת החומר, פיתוח תהליכי הייצור
הפורצלן מאוד משך אותי. החומר מאוד חלק ומאפשר משחק. מאפשר דיקוק וטכניקות של זילופים ולחיצות לתבניות (פינצ'). הלובן שלו מאפשר עבודה עם צבע יותר עשיר. "חימר" לבן הוא לא לבן ממש אלא לבן שבור.
עד כמה השיקול האם המוצר מסחרי היה משמעותי בבחירת החומר/מוצר (מוצר שימושי/דקורטיבי)
פרויקט הגמר היה מאוד מרשים אבל לא היה מסחרי. ניסיתי לחשוב איך אני משלבת את כל הזילופים ומערבבת חומרים על מנת להגיע למרקם שאני רוצה וככה התפתח העיטור על הכלים.
התרחקתי מפרויקט הגמר שבו קיבלתי המון ידע וחזרתי לייצר כלים וצורות ולצבוע אותן.
זה התחיל מפנטזיה על כלי צהוב ועליו עיטור בשחור מבריק. הכלים היום בנויים מפורצלן צבוע עם גלזורה. הכלי מט ועליו גלזורה מבריקה. השילוב ביניהם יוצר שילוב שאני אוהבת. עד כמה המוצר מסחרי לא העסיק אותי בהתחלה, יצרתי מה שריגש אותי. עם הזמן הבנתי שיש עסק שצריך לנהל ולקחת בחשבון את הצד המסחרי אבל זה לא מה שמוביל אותי. מוצרים חדשים מגיעים מעולם התוכן שלי ולא מהשיקול המסחרי שנכנס רק בהמשך ומאפשר לי להמשיך מתוך מוטיבציה של חיבור ואהבה.
עד כמה המוצר מאפשר פרסונליזציה?
יש בחירה של מקבצים, גדלים, שילובים של צבעים וצורות.
האם המוצר משלב חיבור בין חומר חדש לישן? בין תהליכים מסורתיים לחדשניים?
הטכנולוגיה מסורתית (אובניים). הצורות מצומצמות, קלאסיות וגם העיטורים מגיעים מעולם שבטי, אתני אבל השילוב ביניהם יוצר מתח, משהו חדש, קו ברור וייחודי לי.
האם היה פיתוח של מוצר חדש? תהליך ייצור חדש?
האם היה פיתוח של מוצר חדש? תהליך ייצור חדש?
בשנה האחרונה עבדתי על התערוכה בגלריה פריסקופ "בעומק פני השטח". המשך למעשה לפרויקט הגמר.
חזרתי למשחקים של פרויקט הגמר ולמחשבה על החוויה שאני רוצה לייצר.
שמתי את הצבע בצד וחזרתי לשחק עם האיכותיות של החומר. גוף מחימר שחור ועליו חלקים של פורצלן לבן. העבודות בתערוכה הן שילוב בין צורה ראשונית על האובניים, החומר עדיין רך ובו אני נועצת חתיכות פורצלן שרוף ואז שורפת שוב – טכניקה שפיתחתי בעצמי. החומר השחור מעצים את הפורצלן הלבן.
אשמח לשיתוף תהליכי חשיבה בפיתוח המוצר + למה גופי תאורה
אני יוצרת עכשיו סדרות של כלי אוכל. אני עובדת עם ד"ר לכימיה, מרצה לטכנולוגיה בבצלאל על מנת ליצור כלים לא רעילים גם עבורי בתהליך הייצור וגם עבור הלקוחות. אני מאוד מודעת לבטיחות בסטודיו. כל החומרים בטוחים לשימוש ככלי אוכל ובמדיח.
גופי התאורה פותחו עבור "צבע טרי", חששתי מהעניין הטכני, החישמול, ונרתעתי מגופי תאורה עומדים וחישמול דרך רגל ובסיס.
לכן כעת יש קולקציה חדשה של גופים תלויים.
הצורך לפתח גופי תאורה השלים את הרצון "להשתלט על החלל": אובייקטים שאני מעצבת יהיו בכל מקום בחלל: על השולחן, בספרייה, על הקיר וגם יירדו מהתקרה. בהמשך כן יהיו גם גופי תאורה קיריים ושולחניים.
מהם הערכים של העסק? השפה העיצובית?
העבודה על האובניים מרגיעה אותי. המחשבות, ההתרחשויות נרגעות. העבודה על הזילופים באה ממקום מאוד אישי, מדיטטיבי.
הצורניות, האסתטיקה, קו מאוד נקי, מתחים בין ניגודים, בין צבע לבין קו נקי.
צורה ועיצוב של צורה מאוד מעסיקים אותי, נפחים של כדים, יחס שפה/רגל, זווית השפה – איך היא מסתיימת. ההתעסקות הצורה, שינויי הפרופורציות ומה קורה בתוך ה"קנקן" כמה חלל ריק יש מול כמה חומר. נפח הכלי: כלי שמן מול כלי צר שמשאיר נפח סביבו. מה קורה בין כלים: שילובים של צורות/צבעים/ מרקמים. כך גם בנוי האתר שלי – גם כמקבצים וגם כתמונות בודדות להמחשה לקניה.
היום שאחרי סיום הלימודים – מיקום הסטודיו/הייצור – למה דוקא במיקום הזה?
לאחר סיום הלימודים קיבלתי מלגת "סטודיו ראשון" בבית בנימיני (2016). שלושה מלגאים מקבלים חלל עבודה מצויד ואחראים על תפעול הסדנה . זה איפשר נחיתה רכה כי בצלאל מאוד מנותק מהעולם המסחרי.
השנה הזו איפשרה להכיר את העולם העסקי: המסחרי והאמנותי , להכיר יוצרים, מורים ואוצרים ואת כל הצינה של העיצוב.
בגלל המילגה לבית בנימיני עברתי לגור בת"א (הדבר האחרון שדמיינתי) ואחרי תום השנה שכרתי סטודיו בקרית המלאכה ולא חזרתי לדרום, למדבר.
בסטודיו יש הפרדה סמלית בין תצוגה בכניסה לבין הייצור. הייצור יהיה תמיד במודל אמיתי ומודליסט יעביר לי אותו למודל ממוחשב. המחשב איננו כלי עבודה בשבילי.
ערוצי שיווק – חנויות מוזיאונים, ETSY וחנויות אונליין אחרות, תערוכות, תחרויות, חבירה לחברות על?
