נעמה הופמן – מעצבת תאורה
נעמה הופמן, Naama Hofman Light Objects, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנקר 2008, מעצבת גופי תאורה מ 2010, בעלת סטודיו בברלין
משתפת פעולה עם מעצבי פנים ואדריכלים באירופה ובארה"ב
האם היה משהו בילדות שרימז על העתיד המקצועי? תחביבים שהובילו לבחירת המקצוע? האם היה בבית עידוד ליצירתיות? מודל לחיקוי במשפחה?
בילדות תמיד היו חוגים שקשורים לעיצוב, קרמיקה, אבל גם באותה מידה היום חוגים של דרמה והתעמלות קרקע. לא היה משהו שהוביל דווקא לזה. הנסיבות היו מאוד אקראיות והגעתי לכך לגמרי לגמרי במקרה.
אחרי שהשתחררתי מהצבא, חברה אמרה לי שהיא הולכת לעשות מכינה לעיצוב תעשייתי ולא הכרתי בכלל את התחום, הכרתי את המונח כי אבא שלי דיבר על זה מידי פעם (לאבא שלי היו כל מיני תחביבים, למשל קנה מחרטה ושיפץ אותה. אבא שלי מאוד הסתקרן מהמקצוע הזה – היה קשור להנדסה וזה מאוד עניין אותו והוא עסק בכך כמה שיכול היה). לא באמת הבנתי מה זה באמת עיצוב תעשייתי, והלכתי איתה למכינה של 6B, לאחד המחזורים הראשונים שלהם, ב-2003.
לא היה משהו דרמטי, אבל משהו התגלגל, תפס אינרציה משל עצמו ו…. הרבה דברים שם לא היו לי זרים מבחינת התעסקות עם הידיים או צורת מחשבה, זה משהו שהתאים מבחינת צורות מחשבה שונות ורעיונות, זה משהו שתמיד היה חלק מהחיים שלי, לא באיזו צורה יוצאת דופן, אלא פשוט, אני חושבת שכילדים, לחלק מאיתנו. הנקודה הדרמטית או האסימון שנפל, קרו כמה שנים אחרי הלימודים בשנקר.
חווית הלימוד בבית הספר? חווית הלימודים באקדמיה?
קודם כל הייתי מאוד גאה בעצמי שהתקבלתי לשם. הלימודים היו מאוד מאוד מאתגרים. אף פעם לא הייתי תלמידה טובה במיוחד וגם בשנקר לא הייתי סטודנטית טובה במיוחד, אז זה שלא הצלחתי בהתחלה או לא הבנתי המון דברים בהתחלה זה לא היה נורא בעיניי, כי ככה אני חווה את החיים שלי וזה לא מפחיד אותי – חוסר ההצלחה. מאוד מאוד נהניתי מהחברה – האנשים שהיו איתי, מאוד נהניתי לעבוד, מאוד נהניתי מהעומס אפילו. לא הייתי סטודנטית טובה באף אחת מארבע השנים שלי שם, פרויקט הגמר שלי היה הפרויקט הכי מוצלח שלי.
הלימודים היו מאבק כי לקח לי המון זמן להפנים מה זה עיצוב, וללמוד להבין איך ללמוד את זה, ואיך ליישם דברים – אז מבחינתי זה היה אתגר מאוד גדול, אבל סה"כ אני חושבת שהחוויה שלי הייתה גם מאוד מאוד טובה, אבל גם מאוד מתסכלת – כל סמסטר הייתי בוועדת הוראה ואמרו לי קדימה, מה קורה, את יכולה לעוף מפה אם את לא משפרת, אין לי מושג למה החליטו להשאיר אותי כל סמסטר – אבל נשארתי. ופרויקט הגמר שלי היה הפרויקט הכי מוצלח שלי והיה פרויקט טוב גם.
צלם: גידי גילעם
צלם: גידי גילעם
האם הגעת ללימודים עם פחד/רקע בכלי עבודה?
לא עבדתי מעולם עם 99% מהמכונות בסדנה. אבל לא היה שום פחד, שמחתי על ההתנסויות האלו, זה לא הרתיע אותי. אפילו הייתי מרתכת דברים. שמחתי ללמוד על הדברים האלו ועל ההזדמנויות.
החשיבה הטכנית על איך לבנות משהו ואיך לחבר חומר היוותה אתגר – בזה הייתי צריכה ללמוד המון, ולא היה לי שום ידע טכני במובן הזה. מאוד אהבתי את המחרטה למשל – הייתה מחרטה ענקית ומאוד נהניתי, ואני עדיין נהנית, לחרוט עליה.
צלם: גידי גילעם
האם פרויקט הגמר היה מסמן דרך/שינוי דרך?
אני ממש לא זוכרת מה הוביל אותי לגוף תאורה בפרויקט גמר. אם אני זוכרת נכון – אור כאור – לא עניין אותי, כמו שהצורה עניינה אותי, כמו שהאובייקט שמחזיק את האור מעניין אותי. זאת אומרת – לא הייתה לי איזו משיכה לאור, זה לא משהו שעניין אותי בצורה מאוד יוצאת דופן משאר הדברים. מה שמאוד עניין אותי – זה הצורה, החומר, איך אני מחזיקה את האור, ובכלל להתייחס לאור כאל משהו שהוא, לא רוצה להגיד את הקלישאה, אור כחומר – אבל לא תפסתי את זה כל כך. מבחינתי גם אם היה לאור חלק מאוד קטן, אם היה אור מאוד קטן – לא התייחסתי לחלק הפונקציונאלי. האור היה הסיבה לעשות משהו – סיבה לעצב. לא הרגשתי שאני יכולה לעשות כיסא.
במוצרים פונקציונאליים את צריכה לדעת פרופורציות, ודווקא מאוד נהניתי מהחופש שיש בתוך העולם הזה שאני לא צריכה לעקוב אחרי שום דבר – זה יכול להיות קטן, זה יכול להיות גדול. אין מפרט טכני. אז בתוך העולם של התאורה – עשיתי זום אין על תאורה, אבל היה לי את החופש האולטימטיבי לעשות מה שאני רוצה – כל עוד יש בזה אור. אז האור היה תירוץ והסיבה לעיצוב ה"גוף".
גופי תאורה שלי – מאירים באור מאוד נעים, אבל הם לא יכולים להחזיק חדר לבד מבחינת לקרוא ספר.
פונקציונאליות היא לא הדבר הראשון, אם בכלל.
בפרויקט הגמר – הדפסתי מעגלים חשמליים על נייר גמיש, וברגע שהנייר היה מתקפל בצורה מסוימת היה נסגר מעגל והאור היה נדלק.
פעולה שאת עושה עם כף היד – נייר קצת יותר קטן מ-A4 שאת מקפלת אותו עם שתי הידיים – הרעיון היה שמי שקונה את זה מדליק את זה. כדי לכבות היה צריך לשטח את הדף. זה בעצם להפוך אובייקט מדו-מימד לתלת-מימד, כשהוא תלת-מימד האור נדלק, וכשרוצים לכבות פותחים ומשטחים לדו-מימד. כמו כן היה ניתן לעמעם עם עמעם (דימר). ככל שסגרת יותר לתלת-מימד האור הלך והתחזק, וככל שפתחת אותו יותר לדו-מימד אז האור הלך ונחלש עד שהוא נכבה לחלוטין.
הגעתי להחלטה עם עצמי שכדאי שאגיע להחלטה סופית אם אני רוצה או לא להיות בתחום העיצוב ולכן אמרתי לעצמי טוב אולי כדאי שתעצבי מוצר אחד ותראי אם זה מעניין אותך, אם זה משהו שאת עדיין רוצה לעשות (בתקופה של שנתיים אחרי סוף הלימודים). מכיוון שפרויקט הגמר שלי היה גוף תאורה החלטתי פשוט לנסות לייצר עוד גוף תאורה וכך רק לאחר שנתיים מפרויקט הגמר אני מעצבת את הגוף תאורה הראשון שלי, שנקרא 001, שהיום הוא חלק מהקולקציה.
רציתי שיהיו לי כמה קווים ברורים לגבי זה לפני שהתחלתי לעצב: ידעתי שאשתמש בלדים, ידעתי באילו לדים אשתמש – השתמשתי בסטריפים של הלדים – הלדים שמגיעים בגליל.
צלם: גדעון לוין
איך הגעת לבחירת החומר, פיתוח תהליכי הייצור
מאוד רציתי לחקות את האור של הפלורוסנט. אחד הדברים שמאוד עניינו אותי זה פס האור – קו ברור של אור – הגרפיות של זה, של פס האור הלבן, החדות שלו, כמה שזה ברור ושהאור לא מתפזר ולא מתפוגג – מאוד חד ומאוד ברור ומאוד גרפי. רציתי לחקות את זה אבל רק עם תחליף לדים.
בהתחלה כשערכתי את המחקר רציתי מאוד לעבוד עם קתודה קרה – אבל זה היה יקר מידי ודרש מומחים נוספים.
לד היה די פשוט, מתח נמוך.
בהתחלה עבדתי עם אור קר, אבל זה לא נעים לחיות עם אור קר, אז עברתי מאור לבן לאור הרבה יותר צהוב (2700K) – ועד היום עובדת עם לדים של 2700K, ואפשר לשנות, אבל רוב הלקוחות רוצים אור בגוון צהבהב. קלווין יותר גבוה – נראה נהדר בצילומים, אבל ביום-יום לא נעים לשהות לצד זה. אבל הכל מאוד פלואידי – אם יש לקוח שירצה קלווין יותר גבוה, לא בעיה לעשות את זה.
האור הבוקע עובר שני פילטרים כדי לא לראות את הנקודות של הלדים – הפילטרים האלו מוסיפים גם לגוון של האור. שני צינורות אקריליים אחד בתוך השני. שניהם מגיעים בגוון שהוא סוג של לבן (בין לבן לשקוף) גם לעשות דיפוזיה (פיזור אחיד) של האור וגם שלא יראו את הנקודות של הלדים, ולעשות אור יותר אחיד. אז כל צינור כזה נותן עוד איזשהו שינוי של האור שעובר.
הצינורות האקריליים שמחזיקים את הסטריפ של הלדים, הם חומר שנבחר אחרי המון המון ניסיונות, ידעתי שזכוכית לא רלוונטית כי זכוכית דורשת איש מקצוע מאוד ספציפי, והייצור, מבחינת עלות, מאוד שונה, וזה גם חומר הרבה יותר שביר.
מצאתי שבצינור האקרילי – אני יכולה לשלוט בכמות הלבן שיש בהם, ולהגיע בדיוק לרמת הדיפוזיה שאני רוצה והשליטה שלי הייתה הרבה יותר גדולה עם חומר כזה – וזו הסיבה שהתעקשתי להשתמש בחומר כזה. אני מאוד שמחה שאנשים מופתעים לחשוב שזה לא זכוכית.
לאחר מכן – כל צינורות המתכת שמחזיקים את הצינור האקרילי – נגיד בקולקציה האחרונה, של השנדלירים, עיצבתי מחברים מפליז שמתחברים בדיוק לקוטר של הצינור ויודעים להתחבר לעוד צינור פליז שמתחבר לזה – הכל custom, גם פקקי הפליז של הצינורות עצמם – הכל מעוצב על ידי ומיוצר על ידי איש מקצוע, זאת אומרת אלו לא חלקים סטנדרטיים שאפשר למצוא בחנויות של גופי תאורה.
הכל, הכל, מיוצר במיוחד בשביל הדברים האלו – זה יוצר דיוק מאוד גדול, יוצר בדיוק מה שאני צריכה – חלק מהתפיסה של הסטודיו – לייצר דברים ללא פשרות – לא מבחינת אור, לא מבחינת צורה, לא מבחינת חומר.
משהו שאני מאוד גאה בו.
photo by John Woodcock
האם הייתה התחשבות במיחזור? האם נוצר חיבור לתעשיה המקומית?
כשהתחלתי את הסטודיו, הוא היה בדרום תל אביב, ואנשי המקצוע היו בתי מלאכה שהיו ליד הבית וליד הסטודיו – גרתי ביפו והסטודיו היה בקריית המלאכה, והחרט שלי בהתחלה היה ממש מתחת לבית שלי ביפו, וכשהוא נפטר מצאתי חרט אחר – אבל הכל במרחק של 5 דקות נסיעה באופניים מאחד לשני. יכולתי לצאת ב-9 מהבית על האופניים, לעבור ביניהם, וב-10:30 להיות בסטודיו עם כל החלקים.
פה בברלין (אליה עברה נעמה לפני כשנתיים), זה הרבה יותר מורכב, וזה עובד אחרת לחלוטין – כרגע יש לי חרט בהונגריה, ואת הצינורות אני מזמינה מסין במשלוחים מיוחדים, שמייצרים לי אותם במיוחד לפי הקטרים והאורכים שאני רוצה; כיפופי המתכת מגיעים מהולנד – זו ממש לוגיסטיקה מורכבת, אבל זה מה שמגניב בלהיות באירופה – זאת אומרת יש לי המון ממי לבחור, ואני גם מייצרת בכמויות שהן יותר גדולות אז גם המחירים הרבה יותר נוחים.
מבחינת מיחזור – הייצור הוא לפי הזמנה, אין מלאי. זה אומר שאין חומר שהזמנתי שאני לא משתמשת בו. הכל מוזמן בצורה מאוד מדויקת ולפי מידות, אז אין בזבוז של חומר גלם בכלל. המחשבה הראשונית שלי בסטודיו זה בכלל לייצר מוצרים שהם מחזיקים לאורך עשרות שנים ולא צריכים להחליף. יש לי פנטזיה של סבתא שמורישה לנכדה שלה גוף תאורה שלי. זה הרעיון של הסטודיו – מוצרים שאורך החיים שלהם הוא מאוד מאוד ארוך וזה חלק מתפיסה שאנחנו לא צריכים הרבה ואם כבר לקנות משהו אז שיהיה באיכות מאוד גבוהה.
העבודה עם לדים מאוד חוסכת חשמל.
כמובן האריזות והשילוח – שמה גם יש השפעה מאוד גדולה לא להשתמש בפצפצים ובקלקרים. אני משתמשת בקרטון ובעץ כמעט בהכל. מנסה להפחית מאוד את השימוש בפלסטיק, ובחומרים שלא מתכלים.ברלין
מסעדת מנסורה, צלם: מתן כץ עיצוב סטודיו thisisit
עד כמה השיקול האם המוצר מסחרי היה משמעותי בבחירת החומר/מוצר (מוצר שימושי/דקורטיבי)
למזלי ולצערי – שום שיקול. לא היה שיקול – כמה הוא שימושי וכמה הוא דקורטיבי.
יש בזה את היופי והקסם שלו – אחרת יש כל מיני מוצרים לא היו מוצאים את דרכם לעולם.
אני גם אומרת על עצמי – יש המון אובייקטים שפיתחתי שלא נהיו מסחריים, אבל למדתי עליהם המון ועשיתי עליהם השתפשפויות כאלו ואחרות, או שלמדתי להבין את הדרך שלי דרך האובייקטים האלו.
או שדווקא היו הצלחות שבחיים לא חשבתי שזה יקרה – נגיד גוף תאורה שנקרא 009 שבעצם זה יריעת טייבק Tyvek – סוג של חומר פולימרי, משטח שהוא בין בד לפלסטיק, מן שילוב של פלסטיק-בד, ומשתמשים בו במקור כחומר מאוד מבודד – משתמשים בו בבנייה ועכשיו רואים את זה הרבה בחליפות הגנה למשל של הקורונה.
זה מוצר שעובד מאוד מאוד טוב, ואפילו מלון בצלאל בירושלים קנה ממני 60 כאלו בשביל כל המסדרונות של המלון, וזהו מוצר שהוא מאוד מאוד לא סטנדרטי ואם היו שואלים אותי אם זה היה עובר בהתחלה איזשהו בן אדם עם חוש יותר עסקי – הוא היה אומר אל תעשי את זה, זה בזבוז של כסף, בחיים לא, אבל יש גם כאלו דברים. אני חושבת שאובייקטים כאלו הם חשובים לסטודיו בדיוק כמו אובייקטים עסקיים – כי זה עוזר לגבש DNA, לגבש דעה, מחשבה והחלטות לגבי איך אני רוצה שיתפסו את הסטודיו שלי.
לא עניין אותי לעשות "עוד גוף תאורה" – מתחילת הדרך הבנתי את זה – אני לא הולכת להתחרות בחברות שעושות גופי תאורה – אני צריכה למצוא את הקול שלי והאיכות שלי, ומה הסטודיו הזה יודע לעשות אחרת דווקא מהחברות האלו. והיכולת להיות גמישה ולעבוד עם חומרים אחרים ולחשוב בצורה שהיא שונה – זה הכוח. זה לא תמיד כלכלי, היום אני יכולה להגיד לך שאני עושה החלטות שהן הרבה יותר כלכליות ממה שעשיתי בתחילת הדרך – היום זה כבר יותר הפרמטר הראשון, בתחילת הדרך זה לא היה – וטוב שכך, כי הרבה דברים לא היו יוצאים לאור אחרת.
היום כבר יש פחות פספוס – בגלל שאני יודעת כל כך הרבה לגבי הדרך שעשיתי, והיום אני יודעת לשלב – זאת אומרת, היום הפרמטר הכלכלי לא בא על חשבון היצירתי – היום אני יודעת שהוא עדיין שומר על הערכים האומנותיים, אבל בצורה כלכלית – משהו שלא ידעתי לעשות בעבר, אבל זה לעולם לא יבוא על חשבון זה, אחרת אין טעם למה שאני עושה.
צלם: רוני איזאק
עד כמה המוצר מאפשר פרסונליזציה?
מאוד דינמי. יש מעצבי פנים שיודעים איזה אובייקט הם רוצים בפרויקט שלהם, והם יודעים שצריך שיהיה קצת יותר נמוך, קצת יותר גבוה, צריך לשנות קצת רדיוסים או אורכים, ויש פרויקטים אחרים, דוגמה עכשווית עני עובדת כרגע על פרויקט בניו יורק, על גוף תאורה לחדר שינה – שמעצב הפנים מאוד אוהב את הקו אבל הוא רוצה שנעצב יחד איזשהו אובייקט שמסתמך על העיצובים שלי, אבל לעשות משהו חדש לחלוטין, וזה פרויקט שמאתגר בצורה אחרת לגמרי – כי אנחנו גם לא יכולים לשבת אחד ליד השניה, אנחנו עושים את הכל אונליין.
יש גבולות בשינויים שאני יודעת שאם עוברים את הגבול הזה אז זה לא אובייקט שלי, זה לא מה שאני מוכנה להוציא מהסטודיו, ואני לא מוכנה להתפשר על הרבה דברים – שהם קריטיים בשבילי, ובשביל שאני אוכל להרגיש נוח לייצר את האובייקט הזה. יש למשל בקשות לחקות מוצר שקיים כבר בשוק, שזה משהו שלא יעלה על הדעת.
אני כן מציעה לעשות את הפרשנות שלי למשהו, או לעצב משהו במיוחד לדבר הזה.
למשל בפרויקט בבצלאל – הם רצו שכל מסדרון יהיה בצבע אחר וביקשתי פשוט שהם יתנו לי את המספרי RAL שהם רוצים ואז היה קצת דיון על הגוונים, כי יש צבעים שהם יותר יפים, ויש כאלו שנראים פחות טוב על החומר הזה, עשינו כמה טסטים ובסוף החלטנו על הצבעים שיודפסו בסופו של דבר.
מה שכיף עם זה – זה תמיד תהליך שהוא דיאלוג, הוא ביחד. דווקא הפרויקטים האלו הם הכי מעניינים כי יש כל כך הרבה מה ללמוד ממעצבי פנים ומאדריכלים ומהתפיסה שלהם לגבי חלל ואיך הם רואים את האובייקטים שלי משתלבים בתוך החלל הזה וזה תמיד כל כך שונה מאיך שאני רואה את זה, וזה כל כך טוב ללמוד את זה ואלה תמיד הפרויקטים שיוצאים הכי מוצלחים – כשיש שיתוף פעולה מאוד גדול בין הצדדים, ביני וביניהם.
היה גם פרויקט במלון בפלורידה – עשיתי גוף תאורה ממש גדול, מעל הקבלה, בכניסה. שם היה מאוד חשוב להבין את המידות והגדלים בצורה טובה כדי שהאובייקט ישב שם נכון. זה גם תהליך מאוד ארוך בכל מקרה, אלה תהליכים של חצי שנה, שמונה חודשים – עד שיש אישור שיש לעשות את הפרויקט, עד שכל הדברים יושבים כמו שצריך במקום. הבנתי את הפרופורציות הנכונות של החלל דרך המון שרטוטים, המון הדמיות – לא הייתי שם פיזית.
משרדי חברת האוס עיצוב סטודיו רן טרוים
האם המוצר משלב חיבור בין חומר חדש לישן? בין תהליכים מסורתיים לחדשניים?
המוצר לא משלב באופן מכוון, זאת אומרת אין איזושהי מחשבה לשלב בין ישן לחדש. דווקא, יש תהליכים שקיימים המון שנים למשל חריטה. אני חושבת שדווקא החומרים הם יחסים מסורתיים – למשל פליז, זה חומר שמשתמשים בו עשרות שנים לגופי תאורה, ודווקא זה שאני מכניסה לתוכו את צינור האקריליק, שהוא חומר יותר מודרני, עם הלדים, על אחת כמה וכמה – אז פתאום זה יוצר חיבור שהוא יותר מעניין.
ברוב הפרויקטים – הפליז עובר ליטוש, וחסימה מהתיישנות, נגד פטינה. אלא אם כן, יש בקשה מיוחדת כן לאפשר התיישנות של החומר, יש הרבה אנשים שאוהבים את זה.
האם היה פיתוח של מוצר חדש? תהליך ייצור חדש?
כרגע עובדת על קולקציה חדשה – פעם ראשונה שאני לא משתמשת בסטריפים של הלדים, אלא בלדים שהם נורות, עם בית נורה G9. זו קולקציה בפיתוח, שאני מקווה שתושק בחודשיים הקרובים.
אשמח לשיתוף תהליכי חשיבה בפיתוח המוצר + למה גופי תאורה
דרך האובייקט הראשון, 001, הבנתי המון דברים על האור – על איך אני רוצה שהוא יהיה, מה חשוב לי ומה לא חשוב לי, ודרכו בעצם הגדרתי לי את ה-DNA של כל הסטודיו ובעקבות הידע שצברתי על הגוף הזה, התחלתי ליישם את זה על שאר האובייקטים.
באופן טבעי, האובייקטים הם מאוד גרפיים. אני יוצרת שהרבה יותר קל לה עם דו-מימד מאשר עם תלת-מימד. אני מאוד נהנית מעבודה בדו-מימד.
בסקיצות שלי, הרפרנטים שלי, המקורות השראה שלי – מה שקופץ לי לעין הם דווקא הצבע, החומר, והמון דברים שהם גרפיים ואני חושבת שאפשר לראות את זה בכל גופי התאורה שלי, שהם מאוד גרפיים.
זה משהו שהבנתי אחרי שעשיתי 4-5 גופי תאורה, הבנתי "וואו נעמה, מבחינת התלת-מימד הוא מאוד פשוט".
אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי שיראו את ההשראה של הטיובות של הפלורוסנט. מאוד מאוד חשבתי על זה ותהליך הפיתוח של זה הוא בלתי נגמר, כי תמיד יש עוד טכנולוגיה, ועוד איזה משהו שאפשר לייצר ועוד דרך לייעל, ועוד דרך לעשות את זה טיפהל'ה יותר מושלם ויותר מושקע וזו תהליך שלעולם לא ייגמר.
אז, עם הזמן, הבנתי יותר ויותר מה אני עושה ובזכות זה יכולתי יותר ויותר לדייק ולמצוא את מקורות ההשראה שלי בצורה יותר חכמה.
הניסיון הוביל להתמקצעות – גם להבין יותר טוב מה אני עושה, שזה משהו שלא ברור בתחילת הדרך, ובזכות זה שאני מבינה מה אני רוצה לעשות או מה אני, בכלל, באופן כללי, אני יודעת יותר ללכת למצוא את מקורות ההשראה שלי. שהיום אני יכולה להגיד לך שזה נע מאופנה וציור, וממעצבים גרפיים. אני יכולה לשאוב השראה רק מחומר, למרות שבסופו של דבר – אלו אותם חומרים, אבל בתהליך היצירה הוא עובר מעגל אחר. אם פעם גם תהליך יצירה ועיצוב היה לוקח שלושה חודשים, היום, בגלל שאני יותר מבינה ומכירה את תהליכי העבודה שלי ואיפה אני מתמקדת ואיפה לא, ומה חשוב לי ומה מעניין אותי באיך לשאוב את מה שמתאים לי – אז תהליך עיצוב יכול לקחת שליש מהזמן שהיה לוקח בהתחלה.
מהם הערכים של העסק? השפה העיצובית?
אובייקט מאוד אלגנטי ובאיכות מאוד גבוהה של ייצור, של חומר. כמובן שלתוך זה נכנס הסגנון העיצובי מאוד מינימליסטי עם קווים מאוד ברורים.
מסעדת מנסורה, צלם: מתן כץ עיצוב סטודיו thisisit
היום שאחרי סיום הלימודים – מיקום הסטודיו/הייצור – למה דוקא במיקום הזה?
בת"א לא היו הרבה אופציות למיקום של סטודיו – בעיקר בקריית בעלי מלאכה. הרבה מהחברים היו שם והצלחנו למצוא שם מקום. כל בעלי המלאכה נמצאים שם, וכל החיים שלי היו שם.
עברנו, אני ובן זוגי, שהוא צייר, לברלין לפני כמעט שנתיים. זו עיר שונה לחלוטין וענקית, זה בלתי נתפס הרבה פעמים. כרגע אני גרה בשכונה בתוך ברלין, והסטודיו בשכונה שהיא 45 דקות מהבית. שם יש לנו סטודיו בקומפלקס של 300 סטודיו שונים, שזה ממש מגניב.
המעבר היה משילוב של הרבה גורמים גם אישיים וגם מקצועיים – רוב המכירות בשנים האחרונות היו בתוך אירופה ובארה"ב, המעבר איפשר קרבה ללקוחות שלי, וגם מאוד ייעל את הלוגיסטיקה – מבחינת משלוחים ושיפור של הייצור.
יש הבדל של שמיים וארץ, גם מבחינת מחירים, גם מבחינת איכות הרבה פעמים וגם מבחינת זמינות בתהליכי הייצור.
אני מוצאת בעלי מלאכה בדפי זהב של אירופה – ניתן לחפש לפי קריטריונים, חיפוש בכל בעלי המלאכה והמפעלים באירופה, מקבלת רשימה, שולחת לכולם מייל ומבקשת הצעות מחיר. גודל בתי המלאכה נע בין בעלי מלאכה של עובד אחד-חמישה עובדים ועד מפעלים גדולים של אלפי עובדים.
כשאני באה עם הפרויקט שלי הם זוכים לעשות משהו יוצא דופן (ולא עוד ליפוף של מיטה), חלקם שונאים את זה וחלקם ממש סבבה עם זה.
ערוצי שיווק – חנויות מוזיאונים, ETSY וחנויות אונליין אחרות, תערוכות, תחרויות, חבירה לחברות על?
עבודה בעיקר עם מעצבי פנים ואדריכלים – הלקוחות העיקריים, בעיקר אלו שמפיצים את הבשורה. יש לי mailing list מאוד רציני. אני גם משווקת ברשתות החברתיות בכל הדרכים.
יש לי אתר ואינסטגרם. ופרופיל ב-Architonic.
פחות בתערוכות, למרות שהן כלי נהדר, הן קורות רק פעם בשנה והן גם תהליך מאוד מורכב להנדס.
יש לי גם סוכן שעוזר להזיז את הדברים. יש showrooms, סוג של חנויות עיצוב באירופה.
עיצוב עבור מותגי תאורה – מחשבה שהחלה בשבועות האחרונים. עצם השהייה פה באירופה מובילה לשינוי תפיסה של כל השוק הזה, זה כן משהו שאני חושבת עליו לאחרונה. עדיין לא ברור לי איך להציג את זה, אני כל הזמן חושבת האם תהיה התנגשות בין מה שאני עושה, לבין התחשבות בפרמטרים ובערכים של חברה גדולה, אבל כן, זו מחשבה. אין ספק שהחבירה לחברת תאורה גדולה מגדילה את ה-impact. ה-impact של דבר כזה הוא יוצא דופן, משהו שאי אפשר כמעט להשיג בכוחות עצמך, אבל זה גם עניין של resilience, כמה אפשר להישאר, מה את מוציאה לשוק ובאיזה קצב. אבל הכל עוד יקרה – הכל רק התחיל.
