עיצוב שרי בר-נע גבעון light-design

בנימה אישית

ברוכות.ים הבאות.ים לבלוג התאורה שלי

הבלוג נולד מתוך אהבה

אהבה לתאורה שמלווה אותי עוד מתחילת לימודי עיצוב הפנים

אהבה לאדריכלות ולאמנות

ואהבה גדולה לעיצוב מוצר הבורא יש מאין

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי להתעסק בעיצוב וכשהתחלתי ללמוד את המקצוע פורמלית החלטתי להרחיב את הידע שלי בתחום הכי חשוב בתכנון חללי פנים והוא כמובן תאורה.
אז נסעתי לי בכיף גדול ללמוד תאורה ב MARANGONI בית הספר הגבוה לעיצוב במילאנו שבה תמיד מדהים לגור. ונסעתי ללמוד בגרמניה במרכז ההדרכה של ERCO חברת התאורה מהמובילות בעולם ואני ממשיכה לנסוע לכנסים וכל הזמן להתחדש וללמוד.

בלוג התאורה שלי מחולק ל 3 חלקים עיקריים: עיצוב מוצר בארץ ובעולם, תכנון נכון של תאורה לחללי הבית השונים וחשיפה של פרויקטים שלי ושל קולגות.

מוזמנות.ים להישאר ולהדליק יחד איתי את האור

"זורקת אור" - בלוג התאורה של שרי בר-נע גבעון

אנו מתחייבים לא להשתמש במייל שלך לשום מטרה אחרת

"זורקת אור" - בלוג התאורה של שרי בר-נע גבעון

חיים איבגי – מעצב גופי תאורה

תואר ראשון בעיצוב פנים במכללה למינהל, 2012

האם היה משהו בילדות שרימז על העתיד המקצועי? תחביבים שהובילו לבחירת המקצוע?

גדלתי עם אבא שהוא נגר (עבד בנגריה בדימונה) עם פרויקטים בכל רחבי הארץ, למשל, מלון הילטון (לשעבר) בבאר שבע (כל המיטות, דלתות, ארונות), עבודות באילת, חיפה, באר שבע.

בתור ילד, אחרי הלימודים הייתי או הולך לכדורגל או לאבא, לנגריה. שם נחשפתי לעץ, לשיטות עבודה – מעולם לא נגעתי בשום דבר – מכונות מסוכנות, מסורים, כלים כבדים – אסור היה לי לגעת, אני רק מסתכל וחווה מהמבט. הייתי מגיע הביתה ובונה דברים, ומאז שאני זוכר את עצמי, מגיל 6, אני מצייר – כל היום. בתיכון למדתי 5 יחידות באומנות. כל החיים היו סביב הציור – סביב הדבר הזה שהוא אומנות, ציור. כמובן שהיום אומנות יכולה להתפרש על המון כיוונים, אבל זה תמיד היה שם. כששאלו אותי בגיל קטן מה אני רוצה לעשות – אומנות (היום זה עיצוב). אבא שלי היה מביא כל מיני חלקי עץ הביתה וכל הזמן בונה, כל הזמן עושה.

בכיתה ו' זכיתי מקום ראשון בתחרות הציור הכי יפה בכל הארץ, הוזמנתי לבית הנשיא, קיבלתי מדליה ותעודה – והציור היה תלוי בבית הנשיא. בכיתה ו' לא הבנתי את המשמעות של זה. אף פעם לא קיבלתי את הציור בחזרה, אבל עד היום אם אעצום את העיניים אני זוכר איך הוא נראה. הנושא היה שבוע הילד, וציירתי איש זקן עם זקן ארוך שנחש מלפף אותו סביבו, וסלעים, אבנים, עצמות. לא זוכר איך זה היה קשור לשבוע הילד. זרמתי ממש עם הציור. זה היה ילד כאילו בגוף של מבוגר, לקחתי את זה למחוזות ממש אחרים, מאשר "שבוע הילד".

ציירתי בעיקר בעיפרון וצבעי גיר. במגמת אומנות זה היה בעיקר ציורים, פורטרטים.

חווית הלימוד בבית הספר? חווית הלימודים באקדמיה?

בתור סטודנט לעיצוב, גרתי בדירה מאוד קטנה בתל אביב ברחוב דיזינגוף, והדירה שלי הייתה דירת חדר עם מטבחון ומקלחת ואיזה מחסן קטן. בתוך החדר הזה הייתי צריך להכניס מיטה, ארון ואזור עבודה – אז לעצמי דאגתי ובניתי שולחן מתקפל, תיכננתי איך אני מזיז את הדברים, אחרי השימוש מחזיר חזרה. התעסקתי בצרכים של עצמי, לא הגיע לרמה שהתעסקתי ברמה של הפרויקט גמר, אבל חוויתי את זה על בשרי – וראיתי אצל אחרים, במקביל, כאלו שיש להם מרחבים, למשל בבית של ההורים, אזור גדול, מרחב עבודה גדול. הם גם היו מושא להערצה, איך הם מתמודדים, בסיטואציות נורא קלות עם הלימודים – שהם לא צריכים לעבוד בערב כדי לממן את הלימודים ומול זה אני צריך ללכת לעבוד, ולתמרן בחדר הקטן שלי איך אני משיג פרויקטים, איך אני בונה. זאת אומרת התהליך שלי היה הרבה יותר מאתגר, וכשיש קושי – לדעתי, המוצרים יותר טובים. זה מה שהניע אותי. גדלתי בבית שההורים כל היום היו עסוקים בלעבוד. לא הייתי רואה אותם, לא קיבלתי פידבקים – וואו, איזה יופי מה שאתה עושה, תמשיך. לא היו לי פידבקים, היה לי את עצמי כך שבאתי מוכן לכל הסיטואציה הזו, גדלתי לתוכה וזה נמשך.

במהלך הלימודים בשנה א', קיבלתי פרויקט: מועדון לילה בנמל תל אביב, חלל של 700 מ"ר, מועדון שנקרא "פינק אלפנט". בשנה א' לא ידעתי אפילו לשרטט באוטוקאד, אז לקחתי תלמיד משנה ד', שיודע אוטוקאד, שישרטט לפי ההנחיות שלי. הפרויקט היה עם תקציב של כמעט מיליון שקל, שהיה מטורף עבור שנה א', שרק התחיל לגעת בתחום הזה.
התמודדתי עם בעלי המקצוע עם סקיצות פשוטות של עיפרון ומרקר זוהר (מלבד התוכניות), אתה מגיע לשטח, פעם ראשונה שאתה מגיע לסיטואציה הזו (ובלימודים בכלל לא מגיעים אליה). שם התעסקתי הרבה בכל התחום של התאורה, אבל עדיין באותו זמן לא ידעתי שאני הולך באמת להתעסק רק בתאורה ושם בפרויקט עיצבתי גם קיר מטורף עם תאורה. הפרויקט הצליח מאוד, ומהר מאוד המשכתי להרבה פרויקטים אחרים. בניגוד למועדון שנסגר,  עיצבתי מספרה ברחוב ירמיהו, לא רחוק משם, והמספרה עד היום נמצאת שם, מעוצבת אותו דבר, היא שמרה על העיצוב ונשארה במובן מסוים על זמנית – 10 שנים כבר. היו לי בעיקר פרויקטים של חללים מסחריים – זה מה שהצליח להניע אותי, לתת לי את האדרנלין של מה זה באמת עיצוב.

בשנה ג' כבר הגשתי סטאז' – כולם היו מופתעים מאוד, שכבר בשנה ג' הגשתי (רוב האנשים מגישים אחרי סוף הלימודים). כל התקופה הזו לא ידעתי שאתעסק בתאורה, זה משהו שהיה שם אבל לא הייתי מודע לו.
סיימתי את הלימודים רציתי לצבור ניסיון במשרד של אדריכלים או מעצבים. לא ידעתי עדיין שאני רוצה לעסוק בתאורה. התחלתי לעבוד במשרד אדריכלים בהרצליה, של מיקי טרבס. משהו בי לא היה שקט, לשבת במשרד כל היום, מול מחשב, ולעשות תוכניות אלומיניום ותוכניות נגרות, לא ישב בקנה אחד עם מה שהראש והבטן אמרו לי ותוך יומיים התפטרתי. אחרי יומיים התקשרתי אליו אמרתי לו "תודה רבה על ההזדמנות, אני מעריך את זה מאוד, אבל אני פשוט לא מסוגל. הבטן שלי אומרת לי שאני צריך ללכת לעשות דברים אחרים."
בער בי מה שנקרא לעשות מוצר – לא ידעתי שזה יהיה שילוב של חומר ועור. אבל ברגע שהתחלתי, הבנתי שזה זה. לא היה שום דבר שימנע ממני להתחיל ולהמשיך את הדבר הזה.
כל זה קרה בערך חצי שנה אחרי שסיימתי את התואר. ואז בטקס קבלת התואר (שהיה במהלך היומיים האלו שעבדתי במשרד), ראשת החוג, פרופ' כרמלה יעקבי, נשאה את הנאום שלה ואמרה משפט שנתן לי אגרוף מאוד חזק בבטן והוא גרם לי לכל השינוי – היא אמרה "אל תשבו ותחכו שמשהו יקרה, כי אם תשבו ותחכו שמשהו יבוא אליכם מעצמו – זה פשוט לא יקרה. אז קומו, עשו דברים, ומשם דברים יבואו אליכם ויתגלגלו ויקרו."
יום למחרת אמרתי לעצמי "אני פשוט צריך לעשות. אם פשוט אשב אצל מיקי במשרד ואחכה, דברים לא יקרו." באותו לילה לא הצלחתי להירדם, ועלה לי מוצר לראש – קמתי בבוקר ואמרתי "אני את המוצר הזה חייב לייצר". לא ידעתי איך, מה. לא היה משנה לי כמה זמן זה יקח, כמה כסף זה יעלה, אם הוא ימכור. ידעתי שהמוצר הזה הוא שיתן לי את החותמת לזה שבזה אני צריך להתעסק, ואחרי שזה יסתיים – נראה לאן זה ילך.
עזבתי את הכל, אין לי עבודה, אין לי הכנסה, אשתי (שהייתה אז חברה שלי) אמרה לי "אתה לא יכול ללכת עכשיו להוציא כסף בלי להכניס". אמרתי לעצמי "טוב להקשיב לסקפטים זה לא הרעיון הכי טוב. 'אני אקשיב לראש ולבטן והכל יהיה בסדר'. והתחלתי באמת לייצר את המוצר הזה. זו הייתה שידת צד שמשלבת בתוכה תאורה. זה קפץ לי בלילה, קמתי ב-5 בבוקר, התחלתי לשרטט סקיצות הכי פשוטות שיש.
התחלתי לעצב מוצר עם מעט מאוד ידע פורמלי. נעזרתי בסדנה שהרבה פעמים הייתי בה, כשהיה צריך וגם כשלא היה צריך – היו שם רתכות, CNC, לייזר.

סקיצות למוצר הראשון

האם פרויקט הגמר היה מסמן דרך/שינוי דרך?

פרויקט הגמר עסק בממגורות, נושא שבארץ היום קצת נעלם. בחרתי ממגורה במושב והייתי צריך להסב את הממגורה למגורים לסטודנטים לעיצוב. כבר בפרויקט גמר, והיום אני יודע להגיד שזה השליך קדימה, עסקתי במגורים לסטודנטים שמורכבים ממערכות של צינורות שבעצם מחברות את הריהוט, את התאורה, את המערכות המודולריות של השולחנות המתקפלים, של המיטות המתקפלות, של המקלחת שהייתה כמו צינור חיצוני. זה היה משהו שבאמת עסק בצינורות, בצנרות, ועד היום זה משפיע עליי (אז לא ידעתי את זה, אבל היום זה ניכר מאוד בעבודה שלי). פרויקט הגמר היה מאוד מורכב בשבילי, כי חודש לפני ההגשה לא היה לי כלום, הייתי עסוק בעבודה כדי לממן את התואר. בשנה הרביעית של השגרה הקשה של עבודה בלילות, הרגשתי שאני חנוק, וגם עשיתי עבודות אמיתיות בחוץ והייתה לי את ההתנגשות הזו שהיו לי עבודות אמיתיות מחוץ ללימודים, התנגשות שלא תמיד הסתדרה לי כי בלימודים הכל קונספט, דברים שהם בגדר תיאוריה, ואתה בכלל בחוץ כבר עובד – עובד מול קבלנים, על תוכניות. היה לי מאוד קשה לגשר על הפערים האלו. כך שחודש לפני ההגשה של פרויקט הגמר, אמר לי המרצה, אני לא אשכח את זה, פרופ' יוסי פרידמן: "אין בעיה, תבוא בשנה הבאה נעשה פרויקט גמר. הכל בסדר". אמרתי שאין מצב, שאני לפה לא חוזר, ותוך חודש אעמיד פרויקט גמר. הוא הרים גבה, והיה לו קשה להאמין שזה יקרה.

בסוף, בחודש שלם, עשיתי עבודה מטורפת, הם היו בהלם טוטאלי, שתוך חודש מישהו הרים פרויקט גמר כזה מטורף – כולל העמדה, כולל פרטים, כולל הכל. הרגשתי שסיימתי את הלימודים בצורה טובה, מוצלחת. אם לא הייתי עושה עבודות אמיתיות, בחוץ, היה לי יותר קל להתמודד עם הלימודים. אבל זה גם עזר לי להיות מעצב טוב יותר היום. בלימודים הערצתי את מי שלמדו איתי וכל היום התעסקו רק בלימודים, והיום הם בכלל לא עוסקים בתחום.

פרויקט הגמר - מגורים לסטודנטים לעיצוב בממגורה
ממגורה פרספקטיבה פרוייקט גמר

איך הגעת לבחירת החומר, פיתוח תהליכי הייצור

במוצר הראשון – היה ברור לי לחלוטין שיהיה עשוי מעץ. זה חומר שאני מכיר, שגדלתי איתו וגדלתי עליו אבל הוא תמיד היה "לראות ולא לגעת" ופתאום אני צריך להתעסק איתו, מה אני עושה איתו. בשלב הראשון זה עדיין לא בידיים שלי – כי עדיין אין לי סדנה, עדיין אין לי ציוד ועדיין אני צריך להיות תלוי בבעלי מקצוע, שנמצאים בדרום תל אביב – ולא כולם תמיד שמחים לעזור למישהו שבא עם איזה רעיון והוא צריך רק יחידה אחת מזה. זה מאוד קשה, מאוד קשה לשכנע ולבוא לבעל מקצוע ולהראות לו את השיגעון הזה שאתה רוצה פתאום לייצר, וזה נראה לו קצת "אאוט אוף דה בלו" זה לא מה שהוא רגיל לעשות כל יום. אבל אחרי שאתה עובר כמה בעלי מקצוע – אתה כן מוצא מישהו שלא רק מוכן לעשות מה שאתה רוצה, אלא שאתה גם יושב לו על הראש – יושב איתו, מסביר לו מה לעשות. אבל אחרי שאתה עובר את זה קצת, אתה מבין שאתה צריך אורך רוח ולהיות גם קצת פסיכולוג ולא רק מעצב.

אז היה ברור לי שהדבר שבאמת ירתק אותי, ובאמת יגרום למשהו כוח ועוצמה זה אור. אור. אז אני צריך גם לחקור עכשיו על תאורה.

אחרי שעשיתי מה שלמדתי בלימודים, פתאום – תוכניות, אוטוקאד, הדמיות. אופציות – איך הדבר הזה יראה – ככה או ככה. ואז אני יוצא החוצה – אני צריך נגר, מסגר, מישהו שיהיה אותך יותר בתאורה, כי בלימודים החומר היה יותר תיאורטי, בסיסי ועכשיו אתה צריך להבין – איך הלד עובד, איך הדרייבר עובד, מה הלדים עושים וכו'… ועכשיו אתה חוקר – על העץ, על התאורה, ועל עוד חומר שישתלב בתוכו וזה ברזל. ברזל זה חומר שהשתמשתי בו הרבה בלימודים – בסדנה היתה לנו רק רתכת. אמרתי "אוקי" – אור מסקרן אותי, עץ אני מכיר, ועם ברזל עבדתי – ניקח את השלושה האלו ונראה איך אנחנו מתוך הדבר הזה מייצרים איזשהו מוצר ראשון, שאני לא רוצה למכור, אבל שיראה טוב בצילומים ושהוא יקדם אותי ויגיד לי אם אני יכול להמשיך.

לקח לי 3-4 חודשים עד שהגעתי למוצר המוגמר. 3-4 חודשים שאני רק סביב זה – לא עובד, לא מתפרנס, רק מוציא כסף – הנגר הזה עשה לא טוב אז צריך שוב, תאורה אתה כל הזמן קונה לדים, ברזל – רתכים שנתתי להם לעשות את הרגליים ולא עשו טוב – אז צריך שוב ושוב.

המוצר הזה היה הרבה יותר קשה אפילו מהפרויקטים של עיצוב פנים שעשיתי במהלך הלימודים. אבל הוא לימד אותי המון.

אחרי שסיימתי, אמרתי "אוקי, מה עכשיו, איך אנשים יודעים על הדבר הזה. איך אנשים נותנים פידבק להבין לאן הדבר הזה הולך". שלחתי מיילים למגזינים בעולם – Interior Design, Design Boom ועוד. בהתחלה – זה היה המנוע, הם לא באמת עונים ואחרי כמה ימים אני הולך לבדוק אם הם עלו לאונליין או לא. המוצר התפרסם בכל מיני מגזינים בעולם, ואני אומר לעצמי "אוקי. יש פה משהו, גושפנקא שעשית משהו טוב" ו"קדימה, אני צריך להמשיך. אי אפשר לעצור."

משם המשכתי ליצור עוד כמה מוצרים, שכולם תמיד התפרסמו בכל המגזינים האלו. שנה שלמה כמעט אני רק מעצב ומייצר מוצרים בלי להתפרנס. ואז הגיע אדריכל, רואי דוד, שראה את המוצרים ורוצה שאייצר מוצרים לפרויקט. הגעתי לפרויקט, ראיתי חלל ריק, והחזון שלו היה שכל הפרויקט יהיה עם גופי התאורה הראשונים שעשיתי. את כל הפרויקט הזה עשיתי כשאני גר בדירת חדר וקצת עם החברה, נתתי לבעלי מקצוע את החלקים שיעשו בשבילי, אבל בסוף את ההרכבות, את החישמולים, עשיתי מהסלון בבית שלי, יושב במטבח וקודח. אבל החברה הבינה – סוף סוף יש פרויקט שמחזיר כסף. הייתי יושב בסלון ומחבר כבלים וחשמל – דברים שבעלי המקצוע לא עשו ואני הייתי חייב לעשות. זה היה מדהים לעשות את זה מהסלון בבית, היה בזה משהו מאוד מיוחד, מאוד שונה, מאוד אחר – לעשות משהו בסדר גודל של 70-80 גופים, פרויקט שמשלמים לי עליו כסף. זה היה פרויקט שהצליח מאוד, המשרדים התפרסמו, הופיעו במגזינים. משם זה התגלגל – עוד פרויקט, עוד מעצב, עוד אדריכל ותוך כדי – הראש כל הזמן עובד. הבנתי שאין בעבודה הזו 8:00-17:00, אין הפסקה. גם אם אתה רוצה הפסקה – אתה לא נרדם, כי עולה לך מוצר בראש ואתה חייב לקום מחר בבוקר וחייב לייצר אותו.

ועד היום כל הפרויקטים הם עץ וברזל – שום דבר אחר לא נכנס.

משרדי ג'לי באטנס עיצוב פנים רואי דוד
מנורת פלקסי מקולקציית צ'אפ
המנורה זכתה מקום ראשון בתחרות בלונדון Restaurant and Bar Design Awards
משרדי קוסייקל עיצוב פנים רואי דוד

עד כמה השיקול האם המוצר מסחרי היה משמעותי בבחירת החומר/מוצר (מוצר שימושי/דקורטיבי)

אחרי שהבנתי שאם אני רוצה להרוויח כסף, ולהתפרנס מזה כמו שצריך, ואם אני רוצה שהדברים יצאו כמו שאני רוצה, ולא כמו שהנגר שמצאתי רוצה, הבנתי שהכל צריך להיות בידיים שלי. יום אחד הגעתי למישהו, מבוגר, בן 70, והנגריה היא שלו ושל אשתו. הנגריה שלהם ייצרה כיסאות וכורסאות מעץ – בחיבורים יבשים, בשיטות מאוד מסורתיות, בשיטות שהוא כבר עשה אותן לפני 40 שנה בערך והוא בהתחלה יישם לי את המוצרים הראשונים. הוא לא היה מוכן שאגע לו במכונות, כי הן מסוכנות, ותמיד הייתי עומד מהצד ואומר לו מה לעשות. יום אחד התקשרתי לאשתו, כי הבנתי שהיא הבוסית, ואמרתי לה "יש לי רעיון. מה את אומרת שאני אייצר את הדברים בידיים שלי, ואני אשלם לכם על כל יום שאני עובד." הם היו הססנים, אמרו "לא חשבנו שאי פעם נכניס מישהו לסדנה שלנו, אנחנו כל כך הרבה שנים פה. אבל כל כך התחברנו אלייך, אנחנו אוהבים אותך כבר כמו ילד – בוא, קח מפתח, הסדנה שלך, רק תעשה את הדברים שצריך, ותעבוד". הנגר, קראו לו מצליח, אמר לי "אין בעיה, תעבוד, אבל אני מסתכל עלייך, אם אתה צריך עזרה – אני מסתכל עלייך, אני אלמד אותך." הוא לימד אותי הרבה שיטות שבנגריה של אבא שלי לא עבדו איתן (הם עשו דברים גדולים, ארונות וכו', עבדו בשיטות תעשייתיות), ופתאום מצליח הראה שיטות הרבה יותר מסורתיות – טכניקות שהן יותר חיבורים, ירידה לפרטים מאוד קטנים ובאמת למדתי שם הרבה דברים שהולכים איתי עד היום. למשל, שיטות חיבור שנקראות "צאפ" – חיבורים יבשים בעץ, שלקחתי את זה למקומות אחרים – חיבורים עם ברגים, ועשיתי מזה קולקציה – עשיתי מזה קולקציה שנקראה צאפ, עם חיבורים גלויים ולא גלויים, יבשים, עם ברגים.

את החריטה בהתחלה הייתי מוציא לקבלן חיצוני, היום יש לי מחרטה שלי ואני עושה את הכל לבד. היה בחור שהוא גם מעצב תאורה, יריב כץ, והוא לימד אותי כמה שעות, וזה מאוד ראוי להערכה אצלי בלב. הוא עשה את זה לגמרי בכיף, באהבה, הציע את העזרה שלו. שבוע אח"כ כבר קניתי מחרטה, ואני לומד, והתמקצעתי.

את הרתכות והמסגרות בברזל אני עושה לבד. את הלחצנות – אלומיניום ומתכת, אני מוציא החוצה.

אין לי דבר כזה סרט נע – כל פרויקט הוא אחר, יש דרישות אחרות. גם גופים שלי שאני מעצב בעצמי – הם מקבלים את השינויים שלהם. גם אם עשיתי בסדנה גוף שאני אומר אני אעשה אותו הכי מהר – שאוכל לייצר במהירות, ואוכל למכור במהירות – זה לא קורה. אין לי מוצר מדף. אני כן משתדל מצד אחד לעשות גופים שהם מצד אחד מסחריים ומהירים, וכן להגיע לסדנה ולייצר דברים ששיטות הייצור שלהם יותר מהירות בשבילי כי אני יודע איך לעשות את זה. בשנים קודמות היו לי מוצרים שלקחו לי המון זמן, מחשבה ופיתוח, שבסוף לא ידעתי אם אמכור וכמה אמכור ממנו. היום אני משתדל לעשות מוצרים שהם יותר נגישים לכולם, וגם לי – שיהיה לי יותר קל ונוח לייצר.

למזלי, המוצר הראשון – הוא זה שבאמת לימד אותי, עד היום, איך להתנהל מהבחינה הזו – מה אתה באמת רוצה, גם אם קופץ לך משהו לראש, ואתה אומר "וואו זו תהיה הצלחה מסחררת" ואז אתה פתאום חוזר אחורה – ואתה מבין איך אתה מאזן בין היצירתיות למסחריות – ואומר איך אני מאזן את היצירתיות שבאיזשהו רגע מרקיעה שחקים, ומאזן עם מסחריות.

חנות בגדים קרן מזרחי עיצוב פנים סטודיו OMY

עד כמה המוצר מאפשר פרסונליזציה?

היה לי פרויקט ממש שונה בתל אביב, מלון בתל אביב – פורטן בלו, מסעדת פנטסטיק (בעיצובה של אלונה אליאסי) בנמל תל אביב, מאוד לא רחוק מהמועדון הראשון שעשיתי, ושם עשיתי את כל השטחים הציבוריים – 3 מסעדות, לובי ובית קפה – עשיתי את גופי התאורה להכל. שם כל גופי התאורה היו מבדים מאוד מיוחדים שהייתי צריך לקנות, ופרנזים מאוד מיוחדים שהייתי צריך להזמין, והכל היה התעסקות בפליזים, ואהילים שבחיים לא עשיתי, מבדים מיוחדים, של חברת עלית. הכל היה ברמה מאוד גרנדיוזית. זה היה פרויקט מטורף, מאוד לא אופייני לי, אבל היה לי כיף להתמודד עם האתגר, המשהו האחר, ועד היום אני לא מקבע את עצמי למשהו מסוים – אני לא אומר אני עושה רק את זה וזהו, אם מעצבים באים ומאתגרים אותי בדברים שהם רוצים לעצב אותם, ואני יכול לעמוד בזה – אין בעיה, אני מוכן לכל אתגר, אני משתדל מאוד שלא להגיד "לא" לכלום.

היה גם פרויקט מטורף שעשיתי במתחם התחנה, למועדון לילה. הבעלים רצה סגנון קאריבי, טרופי, שאל אם יש לי רעיון לגופי תאורה – והשתוללתי, אמרתי מה יכול להיות, אני אעשה משהו הכי מיוחד שאני יכול לעשות בחיים שלי. עשינו גופי תאורה שהם עלים, עלים מאוד גדולים. כל עלה בסביבות 1.20 מ' גודל, בגובה של בערך 4 מטר, וזה היה בחוץ – צריך להתחשב ברוחות, במזג אויר, לקבל אישור של מהנדס. הייתי צריך לייצר את זה תוך שבועיים – זמנים לא הגיוניים לייצור. הכל ייצרתי מברזל, חיתוכי לייזר של מתכת, כיפופים כדי לייצר לעלה תנועה. זה היה גוף תאורה, אבל גם גוף הנדסי – זו הייתה התמודדות מאוד מטורפת שיצא לי לעשות עם חומר, במימדים מאוד גדולים, כי אני רגיל לעבוד עם גופי תאורה במימדים רגילים יותר.

הבנתי שהגופים שלי לא יהיו מסחריים – הם ימכרו במאות או אלפים. כי, גם אם אני עושה גוף תאורה מסוים – בסוף מגיע המעצב או האדריכל ויש להם את הראייה שלהם לחלל, ויש להם את ההשקפה שלהם איך החלל אמור להיראות. הם בוחרים פרופורציות וצבע, אבל הרבה מאוד מעצבים – הם מבקשים שתעשה את הגוף והשינויים הם אצלי. אני יודע להתמודד עם הבנייה של הגוף, אני יודע איך להביא את המוצר למוצר גמור. היה לי גוף שנקרא "פוליגוני" וייצרתי אותו בהתחלה, והוא כל פעם הלך והשתנה – כל פעם בייצור, הגוף לא היה דומה לקודמו – הגוף התאים את עצמו לחלל, בגודל, בצבעים, כל הזמן הגוף שינה את אופיו בהתאם לאופי הפרויקט.

אני עד היום עושה עיצוב פנים, לא מזמן עשיתי עיצוב פנים לחנות של עוגיות, שנקראת Honey Lulu, במגדל אלון בתל אביב. אז עשיתי שם את עיצוב הפנים ואת גופי התאורה שהבטחתי להם בבלעדיות שאייצר אותם רק עבורם.

 

עלים בגובה 4 מטר לגוף תאורה במועדון לילה במתחם התחנה
קולקציית פוליגוני. משרדים ברמת גן. מעצב EN Studio
ייצור וריתוך בברזל - סדרת הפוליגונים
מסעדת honeylulu. עיצוב פנים ותאורה חיים איבגי
מסעדת honeylulu. עיצוב פנים ותאורה חיים איבגי

האם המוצר משלב חיבור בין חומר חדש לישן? בין תהליכים מסורתיים לחדשניים?

אני רוצה שהמוצרים יהיו על-זמניים, פרקטיים, בני זמננו ועם מבט קדימה. השיטות הן אמנם מסורתיות כמו חריטה בעץ, או עבודות נגרות מסורתיות, אבל אני עדיין רוצה שהמוצר יהיה עדכני ועכשווי.

מנורת Mr. Charlie. גם מנורת תליה וגם מנורות עמידה. צלם תמוז רחמן
צלם תמוז רחמן
מנורת FLOAT מעץ
מנורת FLOAT ממתכת. צלם תמוז רחמן

ספרו קצת על תהליך הפיתוח של מוצר הדגל שלכם

פיתחתי מנורת שולחן, שיש לה עוד גרסה עם מדף צד. כשאני עושה גופי תאורה חדשים אני משתדל לעשות משפחה, לייצר רב-גוניות, גם תלוי, גם עומד – מדף מעץ זה משהו שאוהבים (זה החזיר אותי אחורה לשידת הצד שעשיתי). רציתי לייצר משהו קטן, נעים, משהו שאנשים יקנו. את העניין של הגוף התלוי עוד לא פתרתי, אז אמרתי אוקי זה יכול להיות מגניב גם בתור מדף. חשבתי על שמשיה, מיטת שיזוף.

מנורה משולבת מדף - אופציה מקסימה למנורת קריאה ליד המיטה
מנורת UNION עומדת. צלם תמוז רחמן
מנורת UNION צמודת קיר

אשמח לשיתוף תהליכי חשיבה בפיתוח המוצר + למה גופי תאורה

מאוד ריתק אותי הדבר הזה שנקרא "אור". בסופו של יום, תמיד, גם כשאני עושה משהו חדש, בפעם הראשונה שהאור נדלק במוצר הזה, אני מרגיש כאילו אני נולד מחדש, זה מחייה אותי. אני אומר לעצמי: "וואו, אני כבר שנים עושה פה תאורה ופתאום כשהדלקתי במנורה החדשה הזו את האור, אני מתרגש כמו חיים הקטן מדימונה".

אני עדיין עובד פה עם חלקים, ונגרות והכל, אבל בסוף כשהאור נדלק זה מה שמניע אותי להמשיך קדימה והלאה.

אני מנסה לברוח מלד, ברגע שאתה עושה גוף תאורה עם לד (לא מדבר על נורת לד רגילה), שצריך דרייבר, המחשבה משתנה – צריך לדאוג לא רק למקור האור, אלא גם לדרייבר, צריך לדאוג שאנשים יבינו שהם לא יכולים לגעת בלד, אם זה נהרס מה קורה. אני כן אוהב את הלד, אבל אני כן מנסה להימנע ממנו ברוב המקרים. אני כן משתמש בנורות לד שמגיעות עם בית נורה, כשאין צורך בדרייבר. במוצר הראשון השתמשתי בפסי לד קשיחים, הוא היה מואר מבפנים עם פס לד והיה דרייבר. הלד הוא טכנולוגיה מעניינת, אבל אני חושב שיש לי עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה, ואיך לייצר את זה.

KINO CONIAK MOOD1. צלם תמוז רחמן
מנורת ALCO
שרפרף MEDUZA. צלם תמוז רחמן
מנור תליה COMBO. צלם תמוז רחמן
מנורת תליה NONA
ספוט COCO

מהם הערכים של העסק? השפה העיצובית?

בראש ובראשונה, מה שתמיד הנחה אותי, זו הפרקטיות. בסופו של יום, אני חושב שגוף תאורה, יפה ככל שיהיה, צריך להיות פרקטי ולתת את המענה הנכון לחלל. מענה נכון – מבחינת הנתונים שהתאורה מספקת בחלל – מספיק אור, גוון נכון, במיקום הנכון, בזווית הנכונה. הרבה אנשים חיים בחללים עם פלואורסנט, וכשאתה עושה משהו טוב ונכון, ואנשים שאף פעם לא נתנו חשיבות לתאורה בחלל שהם חיים בו – בית, משרד, מסעדה – ופתאום הם רואים שמה שעשית בשבילם הנכון הוא הטוב, ופתאום הם רואים את הדברים "באור אחר", תרתי משמע, אני חושב שזה נובע מפרקטיות, ובאמת להביא להם את הדבר הנכון שהם לא חשבו עליו, או שהם לא ידעו שככה צריך לחיות או להתנהל עם תאורה.

אין לי חוקים בלייצר מוצר, זה יכול להתחיל מסקיצה, וישר לעבור לייצור, ולפעמים מהדמיה תלת-מימדית וישר לעבור לייצור, ולפעמים זה לא עובר שום דבר וישר מגיע לייצור. אני נוטה להיות חופשי ומשוחרר.

סדרת שולחנות OP הדמיות לפני ביצוע
שולחנות מסדרת OP. צלם תמוז רחמן

היום שאחרי סיום הלימודים – מיקום הסטודיו/הייצור – למה דוקא במיקום הזה?

הרבה שנים שכרתי סטודיו. היום, אני חולק סטודיו וסדנא עם עוד נגר, אבל מסחרית יותר, והסדנה נמצאת בתל אביב. תמיד אני משאיר לעצמי גם חלל יותר פרטי, ויש לי חדר גדול, לעבודה, בבית. בו אני שומר את הרגעים האינטימיים שלי עם המחשב, עם הגופים, עם המחשבות ועם החלקים. אין לי שעות – אני יכול להיכנס ב-23:00 בלילה, לגעת בדברים, להבין אותם. אם הילד שלי (בן החמש ) נכנס ובא לו לקחת את המברגה ולהתחיל להבריג דברים לתוך העץ – אני נותן לו, כי גם אני הייתי ילד כזה, וגם התינוקת שלי, בת שנה וחצי, כבר מעדיפה את החדר הזה על פני חדר המשחקים. אני גם מזמין לפה אנשים, שמאוד נהנים להיכנס למערה הקסומה הזו, לחדר הזה שמאוד מלא בדברים.

רוב הפגישות שלי עם מעצבים או אדריכלים, נעשות בחלל של הפרויקט עצמו – בגלל שאני בא מהתחום הזה של עיצוב פנים, ולא רק של המוצר עצמו, גם יותר קל לי לראות את הדברים – איך הם קוראים ומרגישים את החלל, ואם אני יכול לתת את העצה או חוות הדעת שלי על איך הדברים יראו באמת בחלל, זה עוד בונוס שיש לי מזה שלמדתי עיצוב פנים, ושיש לי את הראייה הזו בחלל.

ייצור עם שבלונה
ייצור בטכניקות מסורתיות צאפ

ערוצי שיווק – חנויות מוזיאונים, ETSY וחנויות אונליין אחרות, תערוכות, תחרויות, חבירה לחברות על?

בפייסבוק שלי, באינסטגרם, באתר שלי – דואג שהוא תמיד יהיה מעודכן ופעיל. השאיפה שלי היא בעתיד – ככל שיהיו לי מוצרים יותר קטנים, שלא מצריכים את האינטראקציה שלי מול הלקוח מבחינת שאלות ושינויים במוצר עצמו, אז תהיה לי גם חנות אונליין שיהיה לי מוצר, שמגיע בגדלים האלו, בצבעים האלו, ללא שינויים ואז יהיה לי גם יותר קל לעשות חנות אונליין.

אני מוכר גם בחנות אונליין שנקראת FY.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

כתיבת תגובה

זה יכול לעניין אותך

סגירת תפריט

רוצה לקרוא עוד…

דילוג לתוכן